החלטה בתיק ת"א 52986-06-11

התובע עותר להתיר לו להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי, בהתאם לסעיף 6 ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 ולמנות מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה.

העובדות

התובע הגיש תביעה לפי חוק הפלת"ד בשל נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה ביום 24/7/07, עת הנתבע 3 שנהג במלגזה, בזמן עבודתו אצל הנתבעת 2 וביקש מהתובע להרחיב את זרוע המלגזה, בזמן שהזרוע השמאלית הונעה על ידי הכח המכני וכתוצאה מכך נפגע התובע באצבע מס' 2 בכף ימין. התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה.

התובע, על פי זכותו, פנה למל"ל לשם קביעת דרגת נכותו.

ועדה רפואית שהתכנסה ביום 3/1/08, קבעה כי לתובע נותרה נכות של 11.65% משוקללת החל מיום 1/1/08, באופן ש-5% נכות לפי סעיף 43(2)ד לחוק הביטוח הלאומי ו-7% נכות עבור קשיון נוח של האצבע לפי סעיף 44(3).

התובע הגיש ערר על קביעות הועדה, בין היתר בתחום הפסיכיאטרי וביום 16/6/08 התכנסה ועדת ערר במסגרתה נקבע כי "מבחינה אורתופדית מצבו מתאים לנכות בשיעור 10% לפי סעיף 43(2)(ג) בגין קטיעה בבסיס אצבע II   יד ימין ומאחר ואין לו קישיון נח הועדה מתכוונת לבטל את הנכות בשעור 5% לפי סעיף 44(3) לאור האמור ולכן הועדה מאפשרת למערער את זכות ההתגוננות לפי סעיף 30."

התובע לא פעל להגיש תגובה להחלטת הוועדה ולפיכך נכותו של התובע שנותרה הינה 10% לפי סעיף 43(2)(ג).

התובע טוען כי יש להתיר לו הבאת ראיות לסתור מכיוון שהועדה הראשונה פסקה 5% נכות לפי סעיף 43(2)ד, אשר דן בקטיעה של הגליל הסופי של אצבע II , בעוד שהקטיעה במקרה של התובע היא קטיעה בגליל האמצעי של אצבע II ביד ימין בגינה יש לפסוק לו 10% וכן 7% עבור קשיון נוח וסה"כ 16.30% נכות משוקללים.

ב"כ הנתבעים מתנגד לבקשה להבאת ראיות לסתור ממספר טעמים. לטענתו, עיון מדוקדק בפרוטוקולי הוועדות הרפואיות מגלה כי הועדות נתנו את מלוא דעתם למלוא פגיעותיו האורתופדיות של התובע. כן טען, כי מפרוטוקול הועדה שהתקיימה ביום 16/6/08 עולה כי הועדה מצעה לנכון להעלות לתובע את אחוזי הנכות ל-10% בגין קטיעת הגליל האמצעי, לפי סעיף 43(2)(ג), כטענת התובע ואולם לא מצאה מקום לקבוע אחוזי נכות בגין קשיון והתובע לא ניצל את זכות ההתגוננות שלו.

דיון

סעיף 6 ב' לחוק הפלת"ד מורה כדלקמן:

"נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל פגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שירשמו"

לנוכח תכלית חקיקתו של סעיף 6 ב' הנ"ל, שנועד ליעל, לפשט ולקצר את הדיון בתביעות בגין פגיעות גוף שנגרמו בתאונת דרכים, בתי המשפט קפצו ידם ממתן היתר להבאת ראיות לסתור.

בע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד, פ"ד מח (4) 77, 82 , קובע כך השופט ת. אור:

" על פי נוסח הסיפא לסעיף 6 ב לחוק, יש להתיר להביא ראיות לסתור רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שיירשמו. נוסח זה מצביע על כך, שהתרת הבאת ראיות לסתור מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד. כדוגמא למקרים כאלה יכול לשמש מקרה, בו חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז נקבעה נכותו על-ידי הוועדה הרפואית של המוסד ועד לדיון בבית המשפט. מקרה אחר הוא, כשלפני הוועדה  הרפואית לא היו עובדות רלוונטיות חשובות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם התאונה, ואשר לו היו לפניה, בוודאי היו מביאות לתוצאה שונה. אין זו כמובן, רשימה ממצה של המקרים בהם יתיר בית המשפט להביא ראיות לסתור, אלא בגדר הדגמה בלבד. אך מה שחשוב להדגיש הוא, שרק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן יותר הדבר. כדי שיותר להביא ראיות לסתור, לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה הייתה הוועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הוועדה הרפואית לבין מה שסוברים המומחים הרפואיים הינו גדול. אם בכל מקרה של קביעה שונה על-ידי מומחה רפואי מזו שקבעה הוועדה הרפואית ניתן היה להביא ראיות לסתור - כל מטרת חקיקתו של סעיף 6 ב לחסוך את הצורך בהבאת ראיות רפואיות לעניין נכותו של הנפגע הייתה נמצאת מסוכלת."

נוכח האמור בפסיקה נראה כי ניתן לאפיין ולייחד המקרים בהם יינתן ההיתר המבוקש:

האחד - טעם משפטי - כך למשל פגם מהותי כגון תרמית בהליך קביעת הנכות;

האחר  - עניינים עובדתיים משמעותיים. כך למשל, מקום בו הבירור הרפואי שנעשה ע"י הוועדה לא היה מלא, או אינו משקף את מצבו הרפואי של התובע לאשורו או, כי עברו הרפואי של הנפגע אף שהיה משמעותי ובעל משקל, לא נפרס בפני הועדה, או שהוועדה התעלמה ממנו, ועוד.

אכן הנטל להוכיח קיומם של נימוקים המצדיקים מתן היתר כאמור, רובץ לפתחו של מגיש הבקשה. יודגש כי אין המדובר ברשימה סגורה של עניינים.